פסק-דין בתיק ע"א 1389/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט אליהו קידר) מיום 15.9.03 (ת"א מאוחדים 26952/99 ו- 92686/99). בפסק הדין דחה בית המשפט תביעה (ת"א 26952/99) שהגישו המערערים 1 ו-2 (להלן: " המערערים") נגד המשיבה 1 (להלן: " המשיבה" או " שמשון") ובה עתרו לפסק דין הצהרתי שאין היא רשאית לממש דירה שבבעלות המערערת 1 (להלן: " המערערת"). הדירה שועבדה להבטחת הלוואות שהעמידה המשיבה למערער 2 (להלן: " המערער") במסגרת פעילותו כסוכן ביטוח בעבורה.

נציין כבר כאן שבתיק האחר (להלן: "תביעת המשיבות") שהיה לפני בית משפט קמא (ת"א 92686/99) קיבל בית המשפט תביעה שהגישו המשיבות 2 ו-3 נגד המערער ונגד המערער 3 להחזר יתרת הלוואה שהעמידו להם לצורך רכישת כלי רכב, וחייב אותם בתשלום סכום של 37,451 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.

בכתב הערעור ב"כ המערערים אמנם התייחס בסעיף 42 לקבלת תביעת המשיבות, אולם בעיקרי הטיעון ובטיעונים בעל פה לפנינו לא טענו המערערים נגד פסק הדין בעניין זה, ולפיכך הערעור נגד המשיבות, ככל שהוגש בנקיבת שמו של המערער 3 כמערער ושמן של המשיבות 2 ו-3 כמשיבות, נדחה. כאן גם אולי המקום לציין ששמשון והמשיבה 3 התמזגו במגדל חברה לביטוח בע"מ שהיא ככל הנראה בעלת השליטה במשיבה 2 - מגדל שירותי מימון בע"מ ושגם תביעה זו נבעה מהקשר המסחרי שהיה בין המערער לבין שמשון.

1.         רקע

(א)                המערער פעל כסוכן ביטוח עבור שמשון. שמשון והמערער כרתו הסכמים אחדים שעניינם הלוואות שהלוותה שמשון מחד גיסא, וכאלה שמטרתם הייתה "לעגן את היחסים המסחריים" שביניהם בדרך של התחייבות של המערער לפעול עם שמשון וזכותו למענקים כספיים אם יעמוד ביעדים של שיעורי פרמיות שישיג בעבור שמשון, מאידך גיסא.

(ב)                ביום 13.12.92 חתמו המערערים ואחרת על הסכם הלוואה שעל פיו הלוותה להם שמשון סכום של 130,000 ש"ח כנגד שיעבוד דירתה של המערערת - אחותו של המערער. בד בבד חתמו המערער ושמשון על הסכם (להלן: " ההסכם הראשון") שבו התחייב המערער לפעול עם שמשון במשך 3 שנים רצופות (1992-1994). בהסכם הראשון התחייבה שמשון ליתן למערער מענק בכל שנה, להשתתף בהוצאות תפעול משרדו וכן לזכותו בפרסים והכל בתנאי שהמערער יעמוד בתפוקה של פרמיות כפי שפורט שם ובעיקר 150,000 ש"ח פרמיה "משונתת".

(ג)                  ביום 16.2.93 חתמו המערער ושמשון על הסכם נוסף (להלן: " ההסכם השני"), שבו הצטרף למערער כצד להסכם גם שותפו בסוכנות הביטוח מר עמי חיימוב (להלן: " חיימוב"). ההסכם השני חל על השנים 1993 ו-1994 והוא בא במקום ההסכם הראשון; יעד הפרמיה "המשונתת" הועלה ל-250,000 ש"ח. בסוף שנת 1994 פרש חיימוב מסוכנות הביטוח, אך רק ביום 10.7.96 חתמו המערער ושמשון על הסכם חדש (להלן: " ההסכם השלישי").  לפי הסכם השלישי, שחל על שנת 1996, הועמד יעד הפרמיה על 200,000 ש"ח.

(ד)                בין לבין, ביום 1.5.95 העמידה שמשון למערערים הלוואה נוספת בסכום של 30,000 ש"ח. דירתה של המערערת שועבדה גם להבטחת פירעונה של הלוואה זו (שתי ההלוואות יכונו להלן: " ההלוואות").

(ה)                בשנת 1997 נקלע המערער לקשיים כספיים והפסיק את עבודתו עם המשיבה.

(ו)                  שמשון טענה שהמערער לא עמד ביעדים שבהסכמים ודרשה את פירעון ההלוואות שאמורות היו להיפרע, ולו בחלקן, מתוך כספי הבונוסים שהיה המערער זכאי להם אילו עמד ביעדי תפוקת הפרמיות. משלא נפרעו, ביקשה שמשון לממש את השיעבוד שעל דירת המערערת ונקטה בהליכי הוצאה לפועל שמטרתם מכירת הדירה.

(ז)                 מכאן התביעה שהגישו המערערים לבית משפט קמא. המערערים טענו שהיה קשר ישיר בין הסכמי ההלוואות לבין ההסכמים האחרים וההלוואות היו אמורות להיפרע מתוך המענקים שיקבל המערער. הם עתרו לסעד הצהרתי ששמשון לא הייתה זכאית לנקוט בהליכים למימוש השיעבוד, מפני שהם עמדו בפירעון ההלוואה, בדרך של השגת יעדי התפוקה של הפרמיות שזיכו את המערער בכספים שעלו כדי סכום יתרת ההלוואות, ושיש לקזז את הכספים המגיעים למערער משמשון כנגד יתרת ההלוואות. המערערים טענו שחל בעניינם ההסכם הראשון והתייחסו בעיקר לשנים 1995 ו-1996 שבהן, לטענת המערער, היה זכאי לבונוס בגין הפרמיות שהפיק בסכום כולל של 107,810 ש"ח ששמשון לא זיכתה אותו בגינו.

(ח)                בכתב ההגנה טענה שמשון שההסכם הראשון אינו תקף עוד, שההסכם הרלוונטי הוא ההסכם השני, שהמערער לא עמד ביעדים שהוצבו לו על פיו, ולפיכך אין לקבוע שהמערערים פרעו את ההלוואות. מכאן שבדין פתחה שמשון בהליכי הוצאה לפועל. שמשון ציינה שחלק מהפרמיות שטען להן המערער בגין השנים שלאחר פרוק השותפות שהייתה בינו לבין חיימוב הגיעו לחיימוב ולסוכן נוסף שלמה לוי והם זוכו במענקים ככל שהגיעו להם, וחל בעניינם ההסכם השלישי.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא קבע כי ההסכם השני בא במקום ההסכם הראשון; כי בניגוד לטענת המערערים היה מוסמך נציג שמשון, מר לקסר (להלן: " לקסר"),  לחתום על ההסכם השלישי, וכי המערער אינו זכאי לכספים כפי שטען מפני שלא עמד ביעדי התפוקה. עוד ציין בית המשפט שסכומי היעד היו צמודים למדד המחירים לצרכן.

(ב)                בית המשפט הוסיף וקבע שהמערערת הייתה לווה ולא ערבה שהרי כך הוצגה במבוא להסכמי ההלוואות ובחתימה עליהם. לפיכך מצא בית המשפט שאין ליישם את הוראת סעיף 12 לחוק המשכון שעניינה ערב.

(ג)                  משנדחו טענות המערערים בדבר שיעור חובו לשמשון נשמט הבסיס לטענותיהם נגד מימוש הדירה.

(ד)                יצויין כי בעקבות פסק הדין מומשה הדירה ונמכרה כך שהערעור שלפנינו הוא במידה רבה אקדמי. עם זאת אנו ערים לתביעות נוספות שהגישה המשיבה נגד המערערים בטענה ששווי הדירה אינו עולה כדי שווי יתרת ההלוואות. תביעות אלו תלויות ועומדות ונטען בהן שפסק הדין של בית משפט קמא מהווה מעשה בית דין.

3.         הטענות בערעור

(א)                המערערים טוענים כי הוכיחו בבית משפט קמא שהמערער לא הפר את הסכמי ההלוואות, מפני שלפי ההסכם הראשון והיקף הפעילות של המערער שמשון היא זו שחבה לו כספים; קיזוזם של הכספים כנגד יתרות ההלוואות עולה כדי  החזר ההלוואות. משאין המערערים חבים בגין ההלוואות היה על בית משפט קמא לקבוע ששמשון אינה רשאית לממש את השיעבוד ולמכור את הדירה.